קהילה יקרה,
עשרים וארבע שנים. עשרים וארבע שנים חלפו מאז ההודעה ההיא בערב. ההודעה, שכמו הדומות לה, כל אחד זוכר בדיוק איפה הוא היה כשנודע לו, מה עשה ואיך נהג, וכמה כולם הגיבו בהלם, וכמה לא צפוי, ונורא ובלתי מתקבל על הדעת. עשרים וארבע שנים. שמונת אלפים שבע מאות ששים ימים, ולא למדנו דבר. השיח עדיין מתלהם, הוויכוח עדיין מתלהט בין העורבים לבין הניצים, והיונים, אם יש, מתחבאות עמוק בשובך. חברי הכנסת למדו לפאר את מערכת הבחירות האחרונה "העם מאופק, ועובדה שלמרות חילוקי הדעות אף אחד לא נרצח" (!!??), והשיח מחלחל לכל רובדי האוכלוסייה. אנחנו סבלניים פחות, נחמדים פחות, קשובים פחות, בעיקר לאחרים, אבל בסוף היום – גם לעצמנו. הכל כאן ועכשיו, ללא ניתוח עמוק ויסודי, ללא מחשבה של השפעת המעשה על אחרים או עלינו לטווח הארוך. העולם מתקתק בקצב ננו שניות ומשפיע על כולנו. אין זמן לחשוב על הכל, אז אני חושב, אם בכלל, על אני- הכי זמין, הכי קרוב, הכי חשוב –לי. כשאנחנו מלמדים דמוקרטיה, אנחנו מלמדים על שלטון העם, על רצונו ומגבלותיו. נכון- כל אחד לפי דעתו ועקרונותיו הוא, אבל המטרה היא ציבורית. הראיה היא כללית. המטרה היא לראות את היתרונות שבבחירה למען הכלל, הרי אנו לא חיים באי בודד. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. כולנו מחנכים, והחינוך, כמו תמיד, הוא זה שיעצב את הדור הבא. בהתנהגות היום יומית, בהבדלים הברורים בין הדמוקרטיה לבין הגבולות הברורים והמחייבים כדי לאפשר את אותה הבחירה. גם בהתנהגות היום יומית, בדוגמא האישית, גם בכבוד ההדדי, בהדגשת נהלים והתנהגויות חיוביות, בחזרה ובשבח של התנהגות חברית, בציון מעשה טוב. נכון- זה מחייב תשומת לב, אבל זה משפר את האווירה ומטייב את הדור ומיטיב את האקלים הבית ספרי, הישובי ובכלל. כי "כולנו ביחד וכל אחד לחוד"- החלק הראשון הוא מה שקשה לפעמים לזכור. הלוואי שנשכיל לנהוג בדרך זו, ונצליח.
תמר גבאי, מנהלת בי"ס אבן חן

הגדרות כלליות כניסה למערכת